דבר נציגת הבוגרים- מחזור י”ד -2017 , רואנה שקיופו

התמונה של ‏הפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון‏.

דבר נציגת הבוגרים- מחזור י”ד -2017 , רואנה שקיופו

ערב טוב ושמח,
לפני הכל נתחיל בדבר הכי חשוב- הוקרת תודה מי שליווה אותנו עד למעמד משמח זה.
תודה לטכניון לכלל חברי הפקולטה להנדסה ביורפואית, הסגל והעובדים כאחד. הפקולטה להנדסה ביורפואית היוותה עבורנו בית שני בשנים האחרונות, בית שלעיתים אולי שהינו בו זמן רב מדי אך עברנו בו שנים יפות ומשמעותיות בחיינו. תודה לכם מקרב לב על ההכוונה, ההשקעה והטיפוח.
תודה מיוחדת מגיעה למשפחות, בני ובנות הזוג ולחברים שלנו, על התמיכה והסיוע האינסופיים, קשה לתאר במילים עד כמה אנחנו גאים לעמוד כאן מולכם הערב ולחלוק עמכם את הצלחתנו.
*אז רציתי לדבר קצת על מה שעברנו כאן אבל חשבתי שכדאי קודם להזכיר את הפיל שבחדר שזה השילוב הייחודי בין שם המחזור הפקולטי י”ד לטכניוני פ”ח, או כפי שחדי העין מבינכם שמתם לב, אנחנו מחזור יד בפח. לחיי הפדיחות הקטנות! עדיין היה שווה לסיים
ובחזרה לעניינינו,
אני רוצה לצטט את מאיר שלו מתוך ספרו “רומן רוסי”:
“הפריחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות”. עוד אחזור אל הציטוט הזה, אך כעת הרשו לי לקחת אתכם למסע.
המסע שלנו הוא אל ראש הר “מטאפורה”. בפסגת ההר נישא לו רם תואר המהנדס הביורפואי. הר מטאפורה הוא הר גבוה מאין כמוהו, לכן הטיפוס לאותה פסגה לוקח 4 שנים (או לפחות ככה נאמר בהתחלה). אל הדרך יצאנו אנו, מחזור י”ד, מצוידים במוטיבציה, שאפתנות, סקרנות וככל הנראה שילוב מסוכן של יתר הערכה עצמית ותמימות.
די מהר התחוור לנו שהשנתיים הראשונות שלנו כאן הן למעשה מסע כומתה, או במילים אחרות, טירונות אקדמית במלוא הדרה. כאחים לנשק הידע צברנו יחד כלים הנדסיים הכרחיים להמשך הטיפוס, את חלקם אנו עוד מנסים להבין עד היום. ההסתגלות לא הייתה פשוטה, כשיצאנו לדרך לא שיערנו לעצמנו עד כמה ארוכה הדרך ולא סלולה, חווינו כאבי גדילה וייאוש שלעיתים הציבו עננה כבדה מעל לפסגה. היו רגעים בהם קצת שכחנו מדוע יצאנו למסע מלכתחילה ושאולי השאפתנות היא מן השטן, לעיתים אף פזלנו אל עבר הר “חשמל” כשהדשא שלו היה נראה ירוק יותר. ואף על פי כן, המשכנו ללכת.
להמשך המסע הגענו כבר יותר מנוסים, חכמים ולמודי דרך. המשכנו ללמוד את משעולי ההר ולצעוד במסלול שרבים וטובים לפנינו צעדו ועוד יצעדו אחרינו. כמובן שלא יצאנו לגמרי לבדנו, ליוו אותנו מורי דרך רבים- מתרגלי ומרצי הדרך, שחלקם עברו את המסע לראשונה לא מזמן וחלקם האחר שכבר הכיר היטב את רזי ההר, שילוב שסייע לנו לבנות תמונה של המסע המיטבי עבורנו.
יחד חקרנו את משטרי הזרימה בהר, ואיך להיזהר מטורבולנציות, למדנו על איזה גרדיאנט הכי כדאי לטפס, על מאמצים, כוחות וכשלים, תרנו אחר חיות נדירות בתוואי השטח כמו מטריצות לכסינות, יעקוביאן מצוי ודיברגנץ ים תיכוני, קבענו תנאי התחלה ושפה לכל בעיה, ועם כל המתח ועל אף ההתנגדות -השתדלנו לזרום (גם כשגילינו שהיה לנו הרבה יותר קל אם היינו מטיילים במישור פורייה) .
אין ספק שהמסע היה נראה אחרת אילולא היה לנו אחד את השני. אמנם היינו עסוקים במלאכת הטיפוס ובפסגות הקטנות שבדרך, אך בין לבין, מעלות השחר עד השעות הקטנות של הלילה, היו לנו את החברים שלנו לשאת עימם בנטל, ללמוד מהם ועליהם, לצחוק איתם ולהרגיש שייכים לאותו המסע.זו הייתה פסגה בפני עצמה, פסגה שתמשיך להיבנות עוד שנים רבות, הרבה אחרי ההר הזה.
היום אנחנו עומדים לפניכם כאן, שנה אחרי שכבשנו את פסגת הר “מטאפורה” ,מביטים בגאווה מטה על כל הדרך שעברנו ועל כל מה שלמדנו, שמחים ונרגשים לשאוף יחד אוויר פסגות ולהביט קדימה אל עבר הפסגות הבאות, ויהיו עוד רבות וטובות.
אני רוצה להוסיף לציטוט מאת מאיר שלו שפתחתי אתו ולומר : “גם הפריחה וגם הפרי, גם ההליכה וגם ההתקדמות”.
כי אפשר. כי אנחנו יכולים. כי זה שלנו.
מזל טוב מחזור י”ד. תודה רבה!