הוא עוד ירוץ – כתבה במגזין נשים אודות מחקר פורץ דרך במעבדה לחידוש רקמות בראשות דיקנית הפקולטה פרופ’ שולמית לבנברג

 

קישור  למגזין נשים דצמבר 17  – הכתבה בעמוד 60 של המגזין

הוא עוד ירוץ /פציעתה של חנה ברט בפיגוע ירי לפני 16 שנים הובילה לרעיון להנדס תאי חוט שדרה שיעזרו בשיקום ותיקון הנזק. ממצאי המחקר במעבדה שבראשה עומדת הפרופסור שולמית לבנברג בטכניון מעוררים תקווה שבעתיד משותקים יוכלו לחזור וללכת
כתבה: חגית ששר צילום: בן פרידמן

לפני 16 שנים, בדרכה עם בעלה ובתה לביתם בכפר דרום, נפצעה חנה ברט בפיגוע ירי בצומת גוש קטיף. הראשונה שנפגעה ממטח היריות הייתה אתי פחימה הי”ד, שנסעה ברכב לפניהם ונהרגה. חנה, שהבינה שהיא בעיצומו של פיגוע, גוננה על בתה הודיה שישבה עליה. שני קליעים פגעו בגבה של חנה וקליע שלישי פגע בכתפה של הודיה.
זמן קצר לאחר שהגיעה לבית החולים סורוקה, בישרו הרופאים לה ולבעלה אליעזר שאחד הקליעים פגע בחוט השדרה וחנה תישאר משותקת מן המותניים ומטה. במצבים כאלו אין לרפואה מה להציע, מלבד לעבור תהליך של שיקום והסתגלות למצב החדש על כל מגבלותיו.
הכוחות המיוחדים של חנה, שבחרה לאחר הפיגוע להביא לעולם ילד נוסף (בן 14 כיום) ראויים לכתבה נפרדת, על אנשים שבוחרים בחיים למרות השבר הנורא, ושמצליחים, למרות הכאב, להוות מקור של עוצמה. עוצמה מתגלגלת, כמו כדור שלג שהלך ותפח עם השנים והוביל לתגליות חדשות משנות סדרי עולם. “בעקבות הפיגוע”, מספר ישראל גולדברג, גיסה של חנה, “הקמנו את ‘קרן ישראל לנפגעי חוט שדרה’. גייסנו משאבים מבני משפחה וחברים, והקרן מימנה תחילה מחקרים שקשורים לשיקום ולשיפור איכות החיים של נפגעי חוט השדרה. אבל לאחר זמן מה הבנו שהאתגר האמיתי הוא ריפוי חוט השדרה”.
חברי הנהלת הקרן, ששמעו על פרופסור שולמית לבנברג, מהחוקרים המובילים בעולם בתחום הנדסת רקמות מתאי גזע, הציעו לה שתפתח במחקר של שיקום חוט שדרה באמצעות הנדסת הרקמות. “לנגד עינינו ראינו פצועים מפיגועים וחיילים וחיילות שנפגעים באירועי ירי ומלחמות. מבחינתנו, הצלחה לרפא את חוט השדרה היא ניצחון על המרצחים. לשמחתנו פרופסור לבנברג הרימה את הכפפה, ואנחנו גייסנו את התרומות להתחלת המחקר”.
לאחרונה, לאחר כתיבת המאמר המדעי על המחקר, התפרסמו תוצאותיו המדהימות. עכברים משותקים הצליחו ללכת בעקבות פיתוחי המעבדה. “זה אומנם יכול לקחת שנים עד שאפשר יהיה ליישם את הדברים על בני אדם”, אומר גולדברג, “אבל אנחנו מאוד מעודדים מהתוצאות. אם לפני כמה שנים היו אומרים לנו שתאי גזע יעברו תהליך מסוים, יושתלו בחוט שדרה של עכבר נכה ויהפכו להיות אפקטיביים – אף אחד לא היה מאמין. הסיכוי נראה אפסי. אבל הנה זה קורה”.

הפגישה הבאה מתקיימת במעבדה של פרופסור שולמית לבנברג, חוקרת וראש מעבדה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון. בפעם הראשונה ביקרתי במעבדה שלה לפני כשבע שנים. הגעתי אז עם פצוע צה”ל, יוצא יחידת דובדבן שנותר משותק לאחר פעולה מבצעית של איתור מחבלים. הוא סיפר אז על הכמיהה לשוב וללכת, על החלומות שפוקדים אותו בלילות שבהם הוא פשוט קם והולך, על השרירים שהוא מנסה לתחזק, בתקווה שיום אחד החלומות שלו יתגשמו. פרופ’ לבנברג וצוות החוקרים הסבירו את מהות הניסוי בזהירות רבה. לא רצו לטעת תקוות שווא. בפגישה נוספת אמרה לבנברג שנראה שיום אחד יהיה אפשר לרפא חלק מפגיעות עמוד השדרה שגורמות לנכות, אבל בהסבר ארוך ומלומד הבהירה שעוד עומדת דרך ארוכה לפני צוות המחקר.
בפגישה הנוכחית נראה היה שחלק מהערפל כבר התפוגג. לבנברג, דיקאנית הפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון ועומדת בראש מעבדת הנדסת רקמות מתאי גזע, כבר יכולה להצביע על כיוון ברור. בסרטון שהיא מעלה למחשב ניתן לראות חולדות – שרגליהן האחוריות משותקות – נעות קדימה בעזרת הגפיים הקדמיות. חלקו השני של הסרטון צולם כשבועיים לאחר שהושתלו לאזור חוט השדרה שלהן תאי גזע. החולדות עברו את אותו המסלול, אלא שהפעם הן עשו זאת בעזרת כל ארבע הגפיים.
מרגש ממש! איך הכל התחיל?
“כשפנו אלי מ’קרן ישראל לריפוי חוט שדרה’ בבקשה שאעשה פרויקט על חוט השדרה, הם עשו זאת כי שמעו שבמעבדה שלי עובדים על הנדסת רקמות ותאי גזע. העניין הוא שהמעבדה כלל לא עסקה בחוט השדרה. תחילה קצת היססתי, אבל בתזמון מושלם הגיע ד”ר יעקב בלומנטל, חוקר ממכון ויצמן עם רקע בנוירוביולוגיה, כדי לעשות אצלי את הפוסט-דוקטורט. הצענו לו את הפרויקט. הרעיון היה להשתמש בתאי הרחה מהאף, שיש להם פוטנציאל להפוך לתאים תומכים בתאי עצב בחוט השדרה ולהמריץ אותם. למדנו איך לעבוד איתם במעבדה ולהעביר אותם את התהליכים הנכונים”.
כיוון שמדובר בפרויקט ארוך טווח ויקר, נדרשו מענקי מחקר נוספים שיאפשרו את המשך הפרויקט. מענק משמעותי הגיע ממקור לא צפוי: קרן שרבינגטון. “בראש הקרן עומד תורם מאוסטרליה שנפל מסוס בתאונת ספורט והפך למשותק. הוא הגיע אלינו לאחר שיטוטים בגוגל. לפני כן לא היה לו כל קשר לישראל, ובוודאי שלא הכיר את המעבדה. לא ברור איך הוא מצא את דרכו אלינו, כי לא פרסמנו שאנחנו חוקרים את הנושא”.
לבנברג מסבירה שהבעיה המשמעותית אינה במציאת תאי גזע. הידע לבודד תאי גזע שונים קיים זה כמה שנים. “הבעיה היא בהזרקת התאים הללו ללא תמיכה, כי הם מתפזרים. מעבדות נוספות בעולם עובדות על הנושא הזה, ומן הסתם גם חברות מסחריות שאני לא מכירה. שיטת העבודה היא בעיקר בתראפיה תאית (בהשתלת תאים – ח”ש). הייחוד של המעבדה שלנו הוא ביצירת רקמה מהונדסת שמתבססת על מצע תלת ממדי, שאותו אנחנו מכנים ‘פיגום’. אנחנו משתילים את התאים על הפיגום, והם מתמיינים והופכים להיות מתאימים יותר לביצוע המשימה, שהיא תמיכה בשיקום חוט השדרה. את הפיגום הזה, עם תאי התמיכה שהתמיינו עליו, אנחנו משתילים בחוט השדרה ושם נוצרת ההתחדשות”.
הצלחת הניסוי מרגשת אותך?
“כשחיות עם חוט שדרה חתוך שאין להן שום יכולת שיקום מתחילות ללכת אחרי שמשתילים להן רקמה מהונדסת עם תאים, זה רגע של ‘וואו’. ואז את שואלת את עצמך אם זה יחזור על עצמו, וחוזרים על הניסוי, וגם מבקשים מסטודנט אחר וממנתח אחר שיחזרו על הכל, והניסוי מצליח שוב ושוב עם חוקרים אחרים בכל פעם – זה בהחלט ‘וואו’. כי יש פה מערכת חוט שדרה שעובדת ברמה שלא ראינו קודם. ברובד השני זה מרגש כי זה נותן תקווה. יש פה משהו שאפשר יהיה לתרגם בהמשך. אבל צריך לזכור שהתרגום לא פשוט ויש עוד דרך לעבור. ועוד דבר שצריך לזכור הוא שכרגע התחילו ללכת רק 40% מהעכברים”.
יש הסבר לכך?
“אנחנו עוד לא יודעים בדיוק למה. כנראה שצריך סף מסוים של חיבוריות במערכת העצבים כדי לגרום להליכה, ולא בכל החיות השיקום הגיע לסף הזה”.
יש הערכה של זמן מתי ההצלחה הזאת תוכל להיות מיושמת על בני אדם?
“זה תלוי בגורמים רבים. בבתי החולים, בעלויות שונות, ועוד גורמים שלא את כולם אנחנו יכולים לצפות מראש, בשאלה מי ירצה לפתח את התראפיה החדשה, וזה הרבה מעבר לנישה המחקרית שלנו”.

18 אנשי מחקר יש במעבדה שלה, שקיימת כבר 12 שנה. צוות שכולל סטודנטים לתארים מתקדמים, חוקרים בכירים, מנהלי מעבדה ועובדי מעבדה. היא אם לשישה ילדים בני 8 עד 21, נשואה ליהודה.
איך מסתדרים עם קריירה ושישה ילדים?
“אני לא אוהבת את המושג ‘קריירה’. אני משתדלת להיות כל יום עד לשעה ארבע בבית. כשהילדים היו קטנים זה היה חד משמעי שאני מוציאה אותם מהמטפלת ומהמעון. היום, כשהם כבר גדולים יותר, לפעמים אני קצת חורגת. חוץ מזה שכיום אני יכולה לעבוד חלק מהימים בבית. את יום העבודה שלי אני מתחילה בשעה 9:00. לפעמים כשאני מדברת עם נערות, אני אומרת להן שבאקדמיה יש משהו שמתאים לאישה עובדת. את אחראית לבנות את סדר היום שלך וקיימת גמישות. אני יכולה לפזר את הילדים במסגרות בנחת. זה לא שאני לא עובדת קשה, אבל הנוקשות בשעות, שמאפיינת בדרך כלל מקומות עבודה, אינה קיימת. האקדמיה היא מקום טוב לנשים”.
איך הגעת לתחום הזה?
“בתיכון, באולפנת כפר פינס, למדתי במגמה ביולוגית. כשהתלבטתי מה ללמוד הרבה דברים עניינו אותי. אני זוכרת שקראתי על הנדסה ביו-רפואית, אבל כדי ללמוד את התחום היה צריך באותה תקופה לעשות את התואר הראשון בביולוגיה או בהנדסה או ברפואה, ורק אחר כך ניתן היה להמשיך לתארים מתקדמים בתחום. שלחתי בקשה לטכניון לקבל מידע על הנושא, ואכן שלחו לי חומר. התחום מאוד מצא חן בעיני, והחלטתי להתחיל את המסלול בלימוד ביולוגיה”.
היא למדה לתואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטה העברית. את הדוקטורט (הישיר) עשתה במכון ויצמן בביולוגיה מולקולרית של התא, וכשהתלבטה באיזה תחום לעשות את הפוסט-דוקטורט, שמעה על תחום הנדסת הרקמות, שאז היה בחיתוליו. “מחקר הנדסת הרקמות הוא חלק מהנדסה ביו-רפואית.

הכתבה המלאה פורסמה ב Nashim

Image may contain: 1 person, smiling, sitting, table and indoor
Image may contain: 1 person, smiling, standing
Image may contain: 1 person, indoor